החלטה בתיק ב"ש 3429/09

כללי

זוהי בקשת התביעה להארכת מעצרו של המשיב בשישה חודשים נוספים,מאחר שחלפו שנתיים מאז הוגש כתב האישום נגדו וטרם נתנה הכרעת דין בעניינו.

המשיב מואשם בחברות בפעילות בהתאחדות בלתי מותרת, הכנסת כספי אויב לאזור, ביצוע שרות עבור התאחדות בלתי מותרת וכן נסיעת משרה. כלל העבירות האמורות קשורות לפעילותו הנטענת באגודת צדקה אסורה. עוד נציין כבר בשלב זה כי נגד המשיב תלוי ועומד מאסר מותנה אשר הצדדים חולקים על תוקף הפעלתו במקרה דנן.

טיעוני הצדדים

בתמצית ייאמר כי התביעה מנמקת את בקשתה בחומרת העבירות ומסוכנותן ובעבודה כי ההליכים התקדמו באופן משמעותי כך שהתיק צפוי להסתיים תוך פרק זמן סביר. עוד הפנתה התביעה למספר דחיות שנגרמו לטעמה בעטיה של הסנגוריה.  

הסנגור התנגד נמרצות לבקשה. הסנגור טרח וסקר בפניי את התשתית הראייתית הלקויה לשיטתו. הסנגור טען כי סיכויי הזיכוי בתיק זה ממשיים על כן. הסנגור אף עמד על השתלשלות ההליכים אשר הביאה לכך שניהול תיק ללא מאפייני חומרה מיוחדים נמשך תקופה כה ארוכה. עוד טען הסנגור כי תיקון כתב האישום על ידי התביעה במספר הזדמנויות הביא לדחיות של ההליך. לבסוף, טען הסנגור כי שחרור מרשו לא יסכל את המשך ההליך המשפטי מאחר שאדם בגילו ובמצבו המשפחתי לא ימהר לנסות ולהימלט. הסנגור הציע על כן לשחרר את המשיב בתנאים שיבטיחו את התייצבותו וביניהם ערבות כספית גבוהה, מגורים בשטח C והתייצבות יומיומית במשטרת ישראל.

הארכת מעצר מעבר לשנתיים- עקרונות יסוד

נקודת המוצא לדיון שיתקיים בפניי ברורה. בחלוף תקופת המעצר אותה קבע המחוקק כתקופה המקסימאלית לסיום הליך פלילי, שוב אין עומדות הקביעות שהביאו למעצר הנאשם עד לתום ההליכים כקביעות חלוטות המצדיקות את המשך המעצר. ההפך הוא הנכון, הכלל הינו כי בחלוף התקופה האמורה גוברת זכותו של הנאשם לחירות על פני האינטרס הציבורי שהביא למעצר על שלל גווניו (ראה ב"ש 1004/09 התוב"ץ נ' עביד, ב"ש 3332/09 התוב"ץ נ' חאג'). ביהמ"ש נדרש על כן לבחון מחדש את תוקפם של העילות שהביאו למעצר ואף לשכלל את יתר השיקולים שנקבעו בסעיף 78 (יא)(2) לצו בדבר הוראות בטחון, היינו תקופת המעצר, חומרת העבירה והגורמים להתמשכות תהליכים.

ודוק, אין נכללת ברשימה זו בחינה מחודשת של התשתית הראייתית (ראה עניין עביד הנ"ל והפסיקה המצוטטת בו). בהתאם לכך, אדגיש כי טענות הסנגור בדבר עוצמת הראיות לא נבחנו על ידי במסגרת בקשה זו.

מן הכלל אל הפרט

אין ספק כי העבירות המיוחסות למשיב מקימות עילת מסוכנות. יחד עם זאת, עבירות אלה, אינן מתאפיינות בסיכון ישיר לחיי אדם או לשלמות גופו. לצד האמור, התרשמתי כי אין להטיל את האחריות להתמשכות תהליכים על גורם מסוים. כך הסנגור ביקש לדחות בשתי הזדמנויות את הדיון, אך מאידך תיקוני כתב האישום, חשיפת חומר חקירה נוסף ואי התייצבותם של עדים, גם הם גרמו לדחיית הדיונים. נראה, על כן, כי כלל המעורבים בהליך השיפוטי תרמו למצב בו אנו נמצאים כיום, כאשר תיק בהיקף לא רחב, רחוק מסיום בחלוף תקופת מעצר ממושכת. בעניין זה ראוי לחזור ולהדגיש כי החובה לניהול יעיל ורציף של ההליכים רובצת בראש ובראשונה לפתחו של ביהמ"ש. גם בשים לב לעומס המוטל על שופטי בתי המשפט הצבאיים ולמאפיינים המיוחדים של ניהול ההליכים במערכת זו, בעיקר בתיקים ביטחוניים, אין להשלים עם קביעת הדיונים בהפרשי זמן ניכרים ודחיות בלתי מוצדקות של ההליכים. במקרה הנוכחי נדרשו שנה ושמונה חודשים לפני שנשמע עד התביעה הראשון, ישיבות הוכחות בוטלו ועדים שזומנו לא נשמעו או לא הובאו.

זאת ועוד, במהלך הטיעונים בפניי, עמדו הצדדים בעובדה כי צפוי להיערך דיון בתאריך 2.12.09 אליו זומנו יתרת עדי התביעה. לאור זאת ראיתי לנכון לעכב את מתן החלטתי עד לדיון האמור. אלא שגם הדיון האמור לא הביא לסיום ההליך. ההפך הוא הנכון, למרות שנשמעו מס' עדים מרכזיים, עלה הצורך לבחון הוצאת תעודת חיסיון והתיק נקבע לתאריך 20.1.10 להמשך הוכחות.

התפתחות זו מבססת את טענת הסנגור לפיה יידרש מספר לא מבוטל של חודשים עד לסיום ההליך.

על כל אלה, יש להוסיף כי הסנגור הציע חלופת מעצר ממשית בדמות מעצר בית בשטח C.

העולה מן המקובץ כי אין בפנינו עבירות בעלות מאפייני מסוכנות חריגים ואף לא נאשם אשר בנקל יבחר להימלט מהדין. בנסיבות אלה, נראה לי כי יש להיצמד לכלל ולהורות על שחרור המשיב.

לנוכח האמור הנני דוחה את בקשת התביעה תוך הגבלת שחרור המשיב בעמידה בתנאים הבאים:

א.      הפקדת 30,000 ש"ח.

ב.      מעצר בית מלא בשטח C. לצורך זה בטרם ישוחרר המשיב, ימסור כתובת מדויקת של מקום מגורים וכן דרכי תקשורת.

ג.        חתימת שני ערבים אזרחי או תושבי מדינת ישראל כל אחד על ערבות בסך 30,000 ש"ח.